עולם ההיפ הופ ישראל

הספורט הטוב ביותר: הקשר בין ראפ לספורט

1,330

היפ הופ אומנות ספורטיבית.

הקשר בין עולם הספורט למוזיקת ההיפ הופ הוא מובהק והדוק.
בכדי להבין את הקשר ביניהם צריך להסתכל על הספורט בצורה המופשטת שלו

 

עוד בעולם היפ הופ

הספורט בבסיס שלו הוא משחק שהמטרה בו היא לנצח, ואיתה באה התחרותיות.
למעשה התחרות היא אלמנט משותף לשניהם. התחרותיות מושרשת בדנ"א של ההיפ הופ, אי שם בפינות הרחוב בהארלם של שנות ה-80, אותן פינות רחוב ששימשו נקודת מפגש למכירת סמים. באותם ימים שההיפ הופ רק החל נעמדו אמ.סיז, שלרוב היו גם סוחרי הסמים, אחד מול השני במטרה להתעלות אחד על שני שכל אחד נותן את החרוז עם הפאנץ' הכי טוב שלו. את התפקיד של הקהל והשופט תפסו החבר'ה וביניהם אמ.סיז אחרים שהקיפו את המתחרים. כל אמ.סי דאג לייצג את החבר'ה, הקבוצה או השכונה ממנה הוא בא, שברוב המקרים זה בעצם אותו דבר. ההתקהלות סביבם יצרה זירה ובמקרים אחרים הזירה הייתה במועדונים. אמ.סי במקורו תפקידו היה להלהיט את הקהל בזמן שהדי ג'יי תיפקד על הפלטה. היום הסיטוציה התחרותית בין האמ.סיז מוכרת לנו כסצנת הבאטלים עליה נרחיב בהמשך.

סצנת הבאטל מתוך הסרט על ביגי

אומן ההיפ הופ בדומה לאתלט מכול תחום ספורט, נמדד על ידי הכישורים שלו ובעל הכישורים היותר טובים לרוב מנצח בתחרות. אמסיז נמדדים ביכולת שלהם לעשות פריסטייל, לחרוז באופן ספונטני, הפלואו קבע את המקצב לפעמים בליווי של ביט בוקס בעזרת חבר ולפעמים באקאפלה. ההיפ הופ התפתח והוקלטו גם שירים באולפני הקלטות וזה הפך לז'אנר מוזיקלי לכל דבר, הכישורים של הראפר התבטאו ביכולת כתיבת שיר בעל מסר,הבעת רגשות וסטוריטאלינג ( שיר שמספר סיפור. כמו למשל "סטאן" של אמינם ) באופן שמסונכרן עם ביט שנותן כרית לפלואו.

טדי נגוסה – ככה זה היה תמיד (אינטרו)

כמעט ולא ניתן לעשות את השוואה בין עולם הספורט לסגנונות מוזיקה אחרים, מאחר ובז'אנרים האחרים כמו רוק, פופ או קלאסי התחרות מצויה בעיקר בין המעריצים של האומן כשלעומת זאת בראפ התחרותיות טמונה גם באומן.
ברור,  שכל אומן ששואף להיות גדול בתחומו שואף להיות יותר טוב מחבריו לז'אנר. אך ההבדל מתבטא גם בכך שהתחרות בין הראפרים היא ישירה כלומר מלבד שהתוכן שיכול להכיל יותר מלל, המלל גם יכול להיות ישיר ואישי.
בזמן שבז'אנרים האחרים האומן שואף ליצור את היצירה הכי טובה שהוא יכול.

החרוזים הטובים ביותר בכל הזמנים 

הבאטלים בפינות הרחוב יצרו את סצנת הבאטלים, בו העניין העיקרי הוא הפריסטייל. היכולת לחרוז במקום ובו הזמן להיות שנון וחד בפלואו, דורשת כישרון רב, חשיבה מהירה ,יצירתיות ולא מעט ריכוז. סצנת הבאטלים התפתחה יחד עם ההיפ הופ, ואיך שהוא עדיין נשארה בצללים כשההיפ הופ הגיע למיינסטרים אך בכל זאת מספקת דרך פריצה לראפרים, דוגמת אמינם. כיום לסצנת הבאטלים יש ליגות מאורגנות בעיקר בארה"ב וקנדה, שהמוכרות והמובילות מביניהם הן King of the dot
בארצנו הקטנה יש את "דיבור נגוע" שעושים עבודת קודש לתרבות ההיפ הופ בישראל. העובדה שכיום ישנם תת-ז'אנרים של היפ הופ וראפ ייצרו תחרות בתוך הז'אנר עצמו, בין באטליסטים במעמקי האנדרגראונד לראפרים במיינסטרים (מזל שיש לנו את סטטיק שדואג לעשות שלום). היום יש את הטראפ מיוזיק, הבן הקטן של הראפ הותיק והקלאסי, שלא כל כך מכבד אותו.

הקטעים החזקים / מצחיקים / כואבים בבאטל ראפ ישראל – דיבור נגוע

עם זאת לתחרותיות בין הראפרים יש הצד הרע, מה שמכונה ביף (Beef). הראפ שצמח בשכונות המדוכאות של אפרו אמריקאים בארה"ב, ומשקף באופן ישיר את המציאות בה הם חיו סביב סמים ואלימות שזלגה לא מעט פעמים בין ראפרים והשכונות אותם ייצגו.
המושג ביף נפוץ בתרבות הראפ והתוצאות ממנו יכולות להיות קטלניות, כשהסכסוך חורג ממושג התחרות והופך לסכסוך אמיתי שגובה חיי אדם. אותו סיפור מפורסם וכואב בו נרצחו שני אומני הראפ האגדיים טופאק וביגי, הסכסוך שלווה על ידי התקשורת והגיע עד סכסוך של ממש בין הווסט קוסט לאיסט בשנות ה-90. אפשר לומר שהתרבות וראפרים למדו את הלקח מהמקרה ואף שעדיין יש סכסוכים ומקרי אלימות מזעריים יחסית בעיקר מאחורי הקלעים, אין מקרה שדומה לפאק וביגי וטוב שכך.
הסכסוך המפורסם בין ג'יי זי ונאס, נשאר בין קוטלי הסטודיו וביכולות חריזה על אף האמירות הקשות והירידה לפסים אישיים, בדיסים שכתבו אחד על השני "Take over" של ג'יי זי ו- Ether של נאס ,הסכסוך לא ירד לאלימות פיזית וטוב שכך.

הדיסים הכי טובים בעולם ההיפ הופ

מה שיותר מחדד את הקשר והדמיון בין הספורט לראפ, הוא ההשפעה הישירה של הספורט על הראפרים שהם אוהדי ספורט ומעריצים ספורטאים וכך גם להפך. מצד אחד ההשפעה של הספורט על ראפרים באה לידי ביטוי בצורה די ברורה בתוכן השירים של הראפרים, החריזה מלאה במטאפורות בהם הראפרים משווים עצמם לספורטאים, החל ממתאגרפים שנכנסים לזירה ועד שחקני כדורסל שעולים למגרש כדי לנצח.

מיק מיל – דריק רוז מיקס 

השוואות אינסופיות לאגדות ספורט מההווה ומעבר, ממייק טייסון, מייקל ג'ורדן ועד לפלויד ולברון.
פן נוסף שמדגיש את ההשפעה היא סגנון הלבוש, שהוא מאפיין נוסף בתרבות ההיפ הופ. ראפרים שלובשים חולצות ג'רזיס של קבוצות פוטבול, בייסבול ואן.בי.איי. מצד שני ניכרת האהבה של האתלטים למוזיקה, והאתלטים מזדהים עם הראפרים בזכות המוזיקה שהם יוצרים ומהווים מקור של מוטיבציה לאתלטים, בחייהם הפרטיים ובעיקר לפני העלייה למגרש או לזירה, בזכות היכולות של הראפרים לעלות את המורל והרצון לנצח במשחק. ההשפעות הן הדדיות בין התחומים ומביאות את האלמנטים הדומים לידי ביטוי. ההזדהות לרוב נוצרת גם בזכות זה שאתלטים והראפרים מגיעים מאותו רקע.

שחקני NBA שעושים ראפ 

ראפ זו אומנות שמתבטאת במשחק מילים, בו הראפר הוא אתלט מילולי שטמוע בו הגן התחרותי.

#עולםהיפהופ

הירשמו לערוץ היוטיוב שלנו לעוד תכנים מעולם ההיפ הופ

ליחצו על הלינק – https://goo.gl/CNgp62