עולם ההיפ הופ ישראל

טופ 20 האלבומים הטובים ביותר של גיא לשנת 2018 (תוכן חברים)

912
אלבומי השנה שלי לשנת 2018:

20.Lupe Fiasco – Drogas Wave

לאחר דעיכות ועליות חזר אלינו אחד הראפרים הטובים מהעשור הקודם עם אלבום מלא רגש אך אחד כזה שכבר ממצה את עצמו לקראת הסוף. לופה ממשיך להיות לופה וכותב אלבום מלא בסיפורי רחוב ומציאות שמכה במאזין וממשיך להציג למה הוא אחד ממספרי הסיפורים הטובים ביותר לדוגמא בשיר "ג'ונילה פוראבר" שם הוא מתאר איך היו נראים חייה של ילדה שמתה בגיל צעיר. האלבום מסודר היטב ומאוד אסתטי ועובר חלק אך האורך שבו לופה מתעקש "לחפור" וההפקות שלא יוצאות מן הכלל פה תוקעות את לופה על אותו גל שהוא נמצא בו כבר כמה שנים.

 

 

עוד בעולם ההיפ הופ: 

19.Lil Wayne – Tha carter 5
לאחר כמה שנים מתחת לרדאר ליל ווין חזר עם אלבום מאוד כיפי, רק שבכיפי הוא מסתכם. עם לא מעט פילרים, כמה באנגרים וכמה שירים מרגשים ליל ווין חוזר להיות ליל ווין עם הפזמונים הממכרים והפאנצ'ים המצחיקים כאלה שזורקות אותך לימים של הקארטר 2 ו3 רק שזאת אולי הבעיה באלבום? לא היה באמת משהו שגרם לי לפעור פה וכאן אתן קרדיט לקנדריק על אירוח נהדר, אבל מראשית הימים זה היה הקסם של ליל ווין, לבוא ולעשות את מה שהוא עושה ואם זה קליט וכיפי? אז מה רע?

 

 

18.Brockhampton – iridescene

האלבום החדש של ברוקהאמפטון מתגלה לאחר כמה שמיעות כיהלום לא מלוטש עם הרבה בגרות ורצון להתפתח מוזיקלית אבל לא מצליח ברובו. לאחר אין ספור בילבולים ושינויי שם לאלבום החדש, מלא סינגלים שלא נכנסו לאלבום וההדחה של אמיר מההרכב ברוקהאמפטון שיחררה אלבום שמסכם במדוייק את התקופה הזאת, מבולגן. אסאפ רוקי בדומה להם גם נפל כקורבן למוזיקה נסיונית, בחדש של ברוק זה יצא בסדר במקרה הטוב ומשעמם בשאר המקרים. הליריקה מתמקדת בזהותם המינית של כמה מחברי האלבום שלעיתים גם נראית מתישה אך במקרים מסויימים היא מאוד אמיצה וכנה, יש פה מעט באנגרים ביחס לאלבומיהם הקודמים אבל הוא אלבום ששווה את שמיעתכם כחלק מההתפתחות של אחד ההרכבים הצעירים והמרעננים שיש.

 

 

17. Jorja Smith – Lost and found

ג'ורג'ה סמית' בת ה20 הוציאה השנה אלבום אישי ומרגש ביותר, שילבה המון אלמנטים של מוזיקה שחורה וגרמה לנו להתאהב מחדש.

הליריקה באלבומה מאוד בוגר ומציאותי אך עם זאת גם אבוד, ג'ורג'ה היא נשמה תועה שעדיין במסע חיפוש עצמי, מעטים המוזיקאים שמביאים פרפסקטיבה בוגרת בגיל מוקדם (אהמ אהמ נאס וארל) וההפקות שמשלבות rnb סול, היפ הופ ומעט פופ גורמות למילים להישמע אמינות ומרגשות מאי פעם.

 

 

16. Hermit and the reculse – Orpheus vs the Sirens

אם הראפרים בעולם היו גיבורי על, אין ספק שקא היה באטמן, עובד מהפינה החשוכה שלו בשקט, פועל לבד כדי ללכד את כל מה שהוא עבר בחייו כדי להיות הדמות הכי מעניינת ומסתורית שיש. והנה באלבומו החדש קא מספר לנו את חייו תוך כדי שהוא מדמה את המיתולוגיה היוונית ובעצם מקביל בין סיפורים מהמיתולוגיה לעולם שלו. ההפקות באלבום מאוד מינימליסטיות אך אפלות ואווירתיות, יכולת ההגשה של קא שדומה בקצת לארל ורוק מרציאנו מדגישה כמה הסיפור עצמו הוא העיקר ונותנת תחושה שאתה והוא יושבים על כוס קפה בשעה מאוחרת והוא לידך מספר איך עבר עליו היום. סביר להניח שלהיטים לא תמצאו כאן ואולי האי שילוב הזה שם את קא קצת בסוף הרשימה אך ללא ספק זהו אחד מהאלבומים הכי מעניינים ששמעתי השנה.

 

 

15. Noname – Room 25

אחרי אלבום בכורה מוצלח ב2016 נוניים מנחיתה אלבום שממקם אותה בליגה של הגדולים. ההפקות באלבום היו חלק מהצלחת האלבום ונתנו לנוניים מקום להשתחרר ולהיות מלודית יותר בניגוד לפרוייקטים קודמים, האינסטרומנטלים הג'אזיים מאוד מורגשים אך לא תופסים את ההצגה ונוניים בעצמה משתפרת בענק בכל מה שקשור לכתיבה שצריכה להיות לראפר טוב, ליריקה טמונה בסיפורים אישיים מעט משעשעים אבל כאלה שתופסים לך את האוזן בצורה חדה, ללא ספק הרוויחה את מקומה ביושר ברשימה הזאת.

 





14. JID – Dicaprio2

ג'יד מוציא אלבום שכולו "פלקס" בלי להתאמץ יותר ובעיקר כי להראות שהוא מסוגל להרבה יותר. בדיקפריו2 תוכלו למצוא שירים מאוד ורסטילים בין אם זה טראפ או בום באפ עצבני שבו ג'יד מרפרפ ב200 קמ"ש או שירי rnb רגועים תמצאו הרבה מגוון והרבה פלואים ושירים קלילים וכיפיים. כל אלה הם מסיחי דעת מהליריקה שהיא אמנם לא גרועה אבל היא לא הדבר המרכזי באלבום, בשיר off the zoinkys ג'יד אומר שהוא לא נוגע בסמים כדי להישאר צלול ומפוקס בקריירה או על דרמות וריבים עם החברה בקולנוע, כמו שאמרתי זה אלבום של פלקסים שכן ג'יד הראה לנו את יכולותיו לרפרפ עכשיו נותר לצפות לאלבום מגובש שיכיל את כל מה שצריך כדי להיות מצויין.

 

 

13.Blood Orange – Negro swan

מלבד הפקות ענקיות לאסאפ רוקי ומאק מילר דייב היינס חוזר אלינו עם אלבום רביעי מאוד מלנכולי אבל קליל, מה גרם לי להתאהב בו? הפופ אינדי בשילוב עם שירה והיפ הופ גורמים לאלבום להישמע מעט מדכא אך קליל מאוד, הצלילים מתחלפים להם במהירות שבה אתה כן מספיק להפנים את מה ששמעת וגורם לך לתהות אם אתה עדיין באותו שיר או שעברת לאחד אחר. הנושאים דנים בדיכוי שחורים בחברה ועל איך שהם נדחפים לשוליים אך זה אולי גם האופי שמציג בלאד אורנג' בעצמו, אולי נוח לו להיות בעמדה הזאת שבו הוא לא מפורסם ונוח לו להיות הברבור השחור, הדוחה והמיוחד? אלבום חברתי שבו הוא מודע וחרד למצב הקיים אך בו זמנית גם אלבום אישי שחושף לנו צדדים נוספים שקיימים בו.

 

 

12.Playboi Carti – Die Lit

מלך הסוואג והאדליבס של ניו יורק חוזר באלבום אפל וקאצ'י בטירוף שמוכיח שלא נדרש הרבה כישרון כדי לעשות מוזיקה טובה. פלייבוי קארטי היה שם חם ב2017 עם להיטים כמו מגנוליה ושתפים בולטים עם ליל עוזי ואסאפ רוקי, המיקסטייפ שלו היה מעולה והביא הרבה באנגרים, וביום בהיר אחד קארטי שיחרר אלבום שהביא בדיוק ההפך ממה שציפו, אז מה היה לנו? הביטים מאוד קאצ'ים, מאוד ילדותיים וככה כל הגישה של קארטי באלבום הזה, כתיבה ילדותית, קול ילדותי, אדליבס ילדותיים. קארטי היה טוב בלהיות ילד וזה הצליח לו בענק, הביא המון באנגרים ופייר בורן שאחראי על רוב ההפקות הביא שיחוק בביטים ממש פשוטים אבל קליטים והשילוב גרם להם להצליח ולמקם את קארטי כאחד מאמני הטראפ הטובים שיש.

 

11.Mac Miller – Swimming

מאק מילר ז"ל שיחרר לנו אלבום פצוע וכאוב, שגם הזמן לא יעשה את שלו במקרה הזה וגרם לראפר שעד כה הוציא אלבומים בינוניים, להוציא את אלבומו הטוב ביותר ואולי הנגיש ביותר שמשלב פופ טראפ וג'אז. הפרידה מאריאנה גרנדה השאירה את המצב הנפשי של מאק ברצפה, שימוש יתר בסמים ושתייה מופרזת באלכוהול היו המשככי כאבים של הילד החמוד והשבור לב שמייצגות אולי את קונספט האלבום. אמנם אפשר לראות באלבום נקודות אור בנוגע למצבו של מאק אבל לצערנו כולנו כבר יודעים איך זה הסתיים.

 

 

10.Kanye West – ye

קנייה ווסט הכריז כחודשיים בערך לפני צאת אלבומו שהוא הולך להוציא 5 אלבומים בהם יפיק הכול, קנייה עמד בהבטחותיו והוציא אלבום בין 7 שירים ו21 דקות שלא אופייני כלכך אך ככ קנייה תמיד היה, שובר מוסכמות. ובכן לאחר 7 קלאסיקות שכל אחד מהם פורץ דרך ומשנה את המשחק הפעם קנייה לא עשה פה משהו מפוצץ, הסאונד שלו חדש וטוב, הליריקה שבא קנייה מדבר על המחלת נפש שלו, המשפחה שלו ועל להפוך חיסרונות ליתרונות מראים שעדיין יש לקנייה את הרעב להיות האמן הכי דומיננטי בעולם ההיפ הופ. יש כאן ביצועים שנופלים לבינוניזם וגג 3 שירים שמשאירים אצלי חותם כדי שאחזור אליהם, אלבום טוב סה"כ אבל כנראה שהתרגלנו לסטנדרטים הגבוהים של קנייה אז אולי כאן האלבום כן טוב אבל לא פוגע לעומת קודמיו.

 

 

9.Travis scott- Astroworld

מאז הכרזתו על אסטרוורלד ההייפ גבר והתבשל וכשיצא האלבום הוא עמד בציפיות של רבים אך לוקה בלא מעט דברים. יש באסטרוורלד את כל מה שצריך כדי להתחבר לאלבום, פלואים ומלודיות קליטות, הפקות טראפ פסיכודליות מרעננות לאוזן והרבה שירים שהם פשוט פרש וטראביס אף הציג יכולות כתיבה בנקודות מסויימות. עם זאת, יש באלבום שירים עם פוטנציאל לא ממומש בהם טראביס לא מורגש, כמה פילרים ושירים שבקלות אפשר להעיף מהאלבום שלא הרגישו כמו משהו הכרחי נגיד בבאטרפליי אפקט שיר שחוזר על עצמו ולא מתפתח למשהו מעניין או בשיר עם מיגוס שטראביס הציג פלואו חלש וגם לא תרם לקונספט, בסופו של דבר זה כן אלבום שכיף לחזור אליו סוף סוף טראביס חוזר לדרך הישר ומוציא אלבום טוב אך לא מצויין.

 

 

8.Death grips- Year of the snitch

ה"ראפ הרועש" שדת' גריפס פיתחו במהלך הזמן נשאר עקבי וטוב וכיאה לאמסי רייד שנראה מנהיג של כת. הפילוסופיה של ההרכב עדיין נשארה מצחיקה ואמיתית. עם רולאאוט שמצדיק שוב את גאונותם דת' גריפס שוב עושים דברים קיצוניים שמותחים את גבולות המוזיקה ופולטים דברים פרובוקטיביים והזויים שמראה אופי אמיתי שלא ישתנה גם בעוד 20 שנה.

 

 

7.Anderson .paak- Oxnard

אנדרסון פאאק הלך לכיוון אחר לגמרי באלבומו החדש עם המון שירי ווסט קוסט מרעננים ופאנקיים מאוד עם המון מרץ, כריזמה ותשוקה ומעט קסם.
משהו באלבום הזה היה מאוד חד, אולי זה הסאונד והליריקה שהיו מאוד ממוקדים אבל אולי החדות הזאת גרמה לאנדרסון להוציא אלבום די פושר? בניגוד למאליבו ויס לאוד שהציגו הגשות חכמות ושלל צבעים באוקסנרד אנחנו מקבלים גרסה ממוקדת יותר של אנדרסון, קסם זה מה שחסר לאלבום הזה. אנדרסון השתפר ביכולותיו כראפר והביא לכאן את מיטב הראפרים כדי להוציא אלבום מהוקצע וטוב (שאטאאוט לפושה טי, קיו טיפ וג'יי קול). אוקסנרד סובל מהתסמונת שאסטרוורלד סובל אולי, אלבומים טובים שלא מתגברים על קודמיהם ולכן יש משהו טיפה מאכזב בזה במיוחד שאתה אמן כמו אנדרסון.

 

 

6.Pusha T- Daytona

פושה טי שהיה מגדולי הראפרים בעשור הקודם כחלק מהמצמד קליפס, מוציא את אלבום הסולו הטוב ביותר שלו כמאין מכה מתחת לחגורה על ניצוחו של לא אחר מקנייה ווסט. אמנם פושה ראפר חד מימדי שבעיקר מדבר על מכירת סמים ועל הרווחים שלו אבל כשהוא ניגש אל המיקרופון ומתחיל לפצוח ביכולותיו אפשר להאמין שאין טוב יותר ממנו, הכתיבה שלו כוללת המון רפרנסים ופאנצ'ים מתוחכמים עם פלואו מאוד חד שחותך לך את האוזניים וקול ממכר. בדייטונה החדש הוא זורק עקיצות לדרייק ולמה שהוביל לריב ביניהם לצבור תאוצה ובסופו של דבר לשחרר את אחד הדיסים החריפים שאי פעם יצאו. פושה הביא אלבום מאוד מדוייק ובועט וזה מקנה לו מקום מכובד מאוד ברשימת אלבומי השנה.

 





5.JPEG Mafia- Veteran

ג'ייפאג מאפיה מביא ממעבדת הביטים שלו את אלבום הפריצה שלו בגיל 28 שכולל נסיוניות מצליחה, הרבה אופי וכריזמה ובעיקר ראפ טוב. ג'ייפאג או בכינויו פגי הפיק לבד את האלבום כאשר כל הפקה מוסיפה לאווירה המטורפת של האלבום, פגי יכול לרפרפ כמו משוגע ואז לשיר ולחזור לרפרפ בצורה כלכך טבעית, הכול באלבום הזה הוא בלגאן מסודר שמכניס בך אנרגיות מטורפות. השורות שהוא זורק אל עבר דרייק או שהוא רוצה בחורה עם שיער כמו של מייק סי טאון (תחפשו בגוגל) מדהימות אותי מכמה שהן טבעיות וזה לא מזיז לפגי, בשבילו זה משהו שנזרק לאוויר כי הוא לא חשב על משהו אחר לאמר. האלבום הזה הוא מאסטרפיס של מוזיקה נסיונית שמשלב כתיבה, פלואים, סאונד ופרסונה וללא ספק נוחת במקום החמישי והמכובד.

 

 

4.Saba – Care for me

סבא הראפר הצעיר משיקגו חוזר אלינו עם אלבום בוגר ומרגש במיוחד, מאלה שגורמים לך לייבב במיטה בליל חורף קר ולתת למילים לפגוע לך בלב כמו חץ. סבא ממציא מחדש את הדיכאון באלבומו ונותן לזה טוויסט משלו כי למרות שאנחנו חיים בעידן כלכך חברתי שכבר אין פרטיות ותמיד אתה חג סביב איזושהי מסגרת שמחזיקה אותך איכשהו תמצא את עצמך בודד, סבא נשמע אבוד ותשוש, בן דודו שנרצח כשנה קודם לכן רק מחזקת את זה כמי שהיה המנטור של סבא והיווה לו דמות אב, מסיטואציות כאלה מתבסס אלבומו על כאב אישי שמגיע מבעיות סביבתיות עם שורות כמו They want a barcode on my wrist/To auction off the kids that don’t fit their description of a utopia (black)/Like a problem won’t exist if I just don’t exist ומראות על הפרנואידיות שחונקת אותו, סבא אפילו משלים עם זה בשורה מרה Life don’t mean shit to a nigga that ain’t never had shit. האלבום הזה לא מלוטש במאה אחוז אבל מראה כישרון שאין כמוהו, הפקות, פלואים , כתיבה ורגש מביאות את הכאב של סבא ליצירת אלבום מאוד עמוק וחד.

 

 

3.Denzel curry – Taboo

דנזל קרי יוצא קצת מהמסגרת שאפיינה אותו אך לא מוותר עליה עדיין באלבום מאוד מפתיע. אם דנזל היה ידוע לכם בתור ראפר עם הגשה אכזרית בהפקות טראפ מטאל עם נגיעות ממפיס ראפ אז עכשיו הוא משנה קצת גישה אבל עדיין לא שוכח מאיפה הוא בא, הפקות קלאוד ראפ מרשימות בעיקר מצמד המפיקים FNZ שעשו עבודה נהדרת ולקחו את דנזל קרי למקום אחר לגמרי בקריירה שלו. דנזל עכשיו מציאותי יותר, מקווה שהכאב ייעלם וכועס על הרדיפה של אנשים אחרי הצלחה שמביאה לעיתים לפרנויה ושיגעון, זורק שורות על תרבות הראפרים שמתפרסמים נטו בגלל פרובקציות ומראה חיצוני מוגזם ועל השימוש המופרז בסמים, כל שיר בא עם פלואו שונה, הרבה באנגרים ליריקאלים וגם יכולת השירה של דנזל מאוד מרשימה ומראה על וורסטיליות והתפתחות כאמן, אלבום שהושמע אצלי הרבה השנה וסוף סוף דנזל נושם אוויר פסגות.

 

 

2.kanye west X kid kudi – Kids see ghosts

אלבום הקולאב של קנייה ווסט וקיד קאדי הוא אחד האלבומים הכי מרשימים שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות, מביא איתו סאונד מטורף שלא נעשה לפניו ומוזיקה שמשלבת מגוון ז'אנרים שמקדימים את זמנם, קנייה וקאדי מוצגים כבן אדם ערום לאורך האלבום, פורקים את שעל ליבם בצורה מרגשת וכואבת מנגד גם לא שמים זין על העולם I done proved to myself, back on that rulin’ myself I got new news to tell, act like you knew you done failed.
האלבום נשמע כמו סרט של המערב הפרוע, שני הפרשים עוברים את כל המכשולים בדרך לזריחה, בדרך לניצחון שלהם אחרי מה שהם עברו ובהקבלה למציאות, דיכאון, מצב נפשי נמוך ובעיות יחסי ציבור שהוציאה את קנייה למשל לא פעם ולא פעמיים כאדם טיפש שלמעשה דברים שאמר הוצאו מהקשרם. קאדי לעיתים נשמע לי מונוטוני ולא משכנע בזמן שקנייה כתב וורסים נוגעים ללב וביצע אותם מעל ומעבר. האלבום הזה היה חשוב מאוד לקריירה של השניים וממשיך לחזק את העובדה שקנייה ווסט הוא הבן אדם הכי משפיע בעולם ההיפ הופ כבר קרוב לשני עשורים, רק הצלחה ובריאות מאחל להם.

 

 

1.Earl Sweatshirt – Some rap songs

ארל ילד הפלא רק בן 24 וחווה כלכך הרבה דברים בחייו, עבר בין הרבה מקומות וסיטואציות שעיצבו את התופעה הזאת כאחד הראפרים המוכשרים שהגיח לעולמנו. מי ששומע את ארל מהרגע בו פרץ ב2010 כבר אמור להבין שזה לא אותו ארל עם הפאנצ'ים הילדותיים מהמיקסטייפ, זה לא ארל שכותב מורכב כמו בדוריס ואיי דונט לייק שיט, זה ארל המופשט יותר, ארל שנותן לך הצצה למוחו המוכה ורב הכאב שעבר. על פי כן שמו הוא פשוט מדי, "כמה שירי ראפ", בלי פזמונים ושירים שעוברים את השתי דקות ארל מקריא לך את מחשבותיו, כתיבה ברמת משורר שנוגעת בנושאים כמו מצב נפשי, בסמים, בנשק ודם, בחברים הסובבים אותך וגם בקצה של תקווה בכל הקשור אליו. לצערו של ארל אביו שנטש אותו בגיל 6 נפטר מוקדם יותר השנה, היה משורר גם הוא וכנראה הוריש לארל יכולות כתיבה, ארל רצה להשמיע לו את האלבום אך בצער רב לא יזכה לעשות זאת. מאק מילר שהיה מאוד מקורב לארל גם נפטר השנה והשאיר את ארל כאוב. ארל עובר מנושא לנושא במהרה כמו בשורות:

Two years I've been missin', livin' life
You was wildin', every day was trash
Crackers pilin' in to rape the land

שבהם הוא מדבר בשתי השורות הראשונות על המצב שהיה בו בשנים האחרונות ואז שורה שמדמה השתלטות של התרבות הלבנה על משהו מסויים (אמרתי לכם אבסטרקטי). ארל עומד על 14 הפקות מתוך 15 שירים בהן הוא שילב ג'אז עם מוזיקה נסיונית מסצנת האנדרגראונד הניו יורקית, אלבום עם מלא סולפוליות ופסיכודליות בלופים שמזכירות אגדות היפ הופ כמו מאדליב ודיג'יי דילה אך לא במאה אחוז ומראות שההפקות עומדות כשלעצמן עם פלואו חמאתי לרוב וכתיבה מעולם אחר ארל היה הראפר שהכי ריגש אותי. אל תצפו לבאנגרים באלבום או ללהיט מועדונים שובר סטרימינג, תגשו אליו עם אוזניים פתוחות וגישה רצינית שבה אתם הולכים להאזין למאסטרפיס של מוזיקה וכתיבה איכותית ומבטיח שתגלו יצירה אמיתית שמזכה אותו בתואר אלבום השנה.

 

 

כתב: Guy Uliel

הצטרפו אלינו בשאר הרשתות החברתיות לעוד עדכונים 💯

אנחנו ברשת:

אתר – http://hiphopworldisrael.co.il

פייסבוק – https://goo.gl/q82DL9

אינסטגרם – https://goo.gl/d9P6sc

יוטיוב – https://goo.gl/hKqvPn.

ספוטיפי – https://goo.gl/Hy9oGh